גדולה מהחיים

"דנה!"
אני שומעת קול. אני רואה את אנגל. מחייכת אלי.
"אנגל? איך את...?"
היא מחבקת אותי חזק חזק ולוחשת "תיהיי חזקה, בישבילי..."
ונעלמת.
***
התעוררתי בבהלה. השעון הראה את השעה שלוש ורבע. החלום השלישי על אנגל.
המחשבה עליה מילאה אותי עצב. ובלי שהתכוונתי, הדמעות התחילו לזלוג לי מהעניים. אוף. שונאת את הקטעים האלה.
ניגשתי למגרה. המגרה שבה היו כל המזכרות מימנה. המגירה שלא הרשתי לאף אחד להציץ בה.
עילעלתי בעניים רטובות בספרון שהכנו ביחד, ועל תמונותיה. דמעותי ירדו ללא הרף. כמה רציתי לחבק את אנגל עכשיו!
אני מביטה על תמונתה וחוזרת בי מחדש אותה מחשבה...איך לא עליתי על זה...שאנגל, אחותי החזקה והיפה, במצוקה. באצבעות רועדות שלפתי את המיכתב. המיכתב שהיה מונח על השולחן שלי באותו בוקר.
היא הצטערה על שהיא נשברה, על שהיא לא יכלה יותר.
לא הבנתי מה זה אומר.
אמא בכתה במשך לילות שלמים ואבי אף הוא היה עצוב ומדוכא.
אני לא הלכתי לבית הספר במשך שבוע ולא הבנתי - מה קורה כאן? למה אנגל לא בבית?
ששאלתי את אמא, היא בדרך כלל התחמקה.
ואז היא סיפרה לי.
היא סיפרה לי שאנגל, אחותי הבכורה,
התאבדה.