ואיך אני עכשיו?

עכשיו? הילדים בכיתתי כבר שכחו והפסיקו להציק לי ולהיות נבוכים על ידי.
אבל אני שכחתי? ממש לא. זה רודף אותי.
היחידה בכיתתי שאני מספרת לה מה עובר עלי, הקרן אור היחידה באפלה היא שיר. אני מספרת לה הכל. את התחושות המקננות בבטן, ואפילו הודתי בפניה על אהבתי ליותם.
שיר הזמינה אותי אליה ל"לילה לבן" שכולו ריכולים, כיף, זלילת ממתקים וצפייה בסרטים. אז צפינו בסרט "עיר הגופרית", וזללנו פופקורן, ואז היא הציעה שנעבור ל"ווידואים".
"על מה אתּ רוצה לספר דנינוש?" שאלה שיר.
"לא יודעת...תתחילי את"
"אז...אני אגלה לך סוד? אני מתה להתאהב במישהו"
"אף פעם לא היית מאוהבת?"
"לא, ואת?"
הסמקתי.
"אני...בערך" אמרתי.
"נו מי?" עניה של שיר הבריקו.
אחרי כמה דקות נשברתי וסיפרתי לה. שפכתי הכל, כמו דלי שמלא עד אפס מקום במים והמים זורמים מימנו בשטף.
בסוף נרדמנו ב3:30.

****

יותם ניגש אלי בהפסקה השנייה.
"דנה, את מאוהבת בי?"
מה? הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
"מי סיפר לך?" שאלתי, המומה.
"שיר"