|
אודות
סיפור מעולם אחר...
***
דנה בת השלוש עשרה מספרת לכם על חייה. חיים קשים. היא מתמודדת עם כאב ותיסכול ממוות אחותה הבכורה - אנגל, שהחליטה להתאבד בעיקבות הצקות קשות בכיתתה. דנה מספרת את החיים. סיפור אהוב ועצוב. סיפור מלא אהבה, עצב, שימחה, אושר, וכמובן כאב בילתי נסבל וגעגוע.
סיפור שיוציא לכם דמעות מהעניים
|
דנה 
דנה היא ילדה חלמנית. ילדה...מעולם אחר. והיא הגיבורה של הסיפור. דנה בת שלוש עשרה וחצי ומיתרגשת לקראת יום הולדתה ה - ארבע עשרה. היא לומדת שגיל ההתבגרות הוא לא קל, וחווה המון קשיים וחוויות שלא תשכחו... |
שיר 
שיר = נערה בת שלוש עשרה. שיר היא "חברתה" של דנה ועוזרת לה להתמודד עם התחושות. יום אחד מזמינה שיר את דנה אליה הביתה, והן עושות "לילה לבן" - שבו דנה מגלה לשיר על תחושותיה כלפי יותם. מה תעשה עם זה שיר? |
יותם 
נער יפה. בן = 14. דנה מאוהבת ביותם, אבל מתעקשת להסתיר זאת. יום אחד יותם מקבל טלפון משיר, בו היא מספרת לו שדנה מאוהבת בו. גם שיר מאוהבת ביותם גם. |
|
|
| | "דנה!" אני שומעת קול. אני רואה את אנגל. מחייכת אלי. "אנגל? איך את...?" היא מחבקת אותי חזק חזק ולוחשת "תיהיי חזקה, בישבילי..." ונעלמת. *** התעוררתי בבהלה. השעון הראה את השעה שלוש ורבע. החלום השלישי על אנגל. המחשבה עליה מילאה אותי עצב. ובלי שהתכוונתי, הדמעות התחילו לזלוג לי מהעניים. אוף. שונאת המשך... | |
| | אם אתם חושבים שרגל על רגל זה קרה, זה ממש לא היה ככה. *** באותו הבוקר הלכתי לבית הספר. סתם עוד יום חורפי מגעיל. אמא הסיעה אותי ונפרדה מימני בנשיקה. השיעורים היו כסידרם. אני חשבתי על תום רוב הזמן, שיחקתי עם כמה חברות בקלאס והכל היה רגיל. אותה תקופה לא המשך... | |
| | גם אחרי שלוש שעות לא נרגעתי. בכיתי בלי סוף. לא יכולתי להפסיק. הרגשתי שחרב עלי עולמי. אחרי שלוש שעות וחצי, הגעתי לסלון. אמא נתנה לי חיבוק חם ואוהב, חיבוק מלא עצב. אבא חייך חיוך דק ועצוב, והוציא מכיסו פתק. "היא כתבה פתק בישבילך.." הוא מילמל חלושות. "היא כתבה שהוא סודי המשך... | |
| | בתום השבוע שבו לא הלכתי לבית הספר, חשבתי. חשבתי ושתקתי. אמא ניסתה לגרום לי לחייך בכל מיני דרכים. למשל, היא הכינה פודינג שוקולד טעים, אבל לא אכלתי מימנו אפילו קצת. היא קנתה לי גלידה, דיסקים ושירים...כלום. אבל לכל דבר יש סוף. אחרי השבוע הזה הייתי מוכרחה לחזור לבית הספר. אמא המשך... | |
| | עכשיו? הילדים בכיתתי כבר שכחו והפסיקו להציק לי ולהיות נבוכים על ידי. אבל אני שכחתי? ממש לא. זה רודף אותי. היחידה בכיתתי שאני מספרת לה מה עובר עלי, הקרן אור היחידה באפלה היא שיר. אני מספרת לה הכל. את התחושות המקננות בבטן, ואפילו הודתי בפניה על אהבתי ליותם. שיר הזמינה המשך... | |
| | "אז היא אמרה שטויות" אמרתי בביטול והרגשתי שאני נעשיית אדוּמה כמו סלק. "אז למה אמרתּ מי סיפר לך?" חקר יותם. "כדי...לדעת מי אמר לך את זה, ולומר לך שזה ממש לא נכון" אמרתי. "אה" אמר יותם ומשך בכתיפיו. לא הצלחתי לפענח עם זה שימח אותו או דיכא אותו. חיכיתי לשיר. המשך... | |
| | מה? למה לא סיפרת לי!? רציתי לצעוק לתוך השפורפרת, אבל במקום להטיח בה את-זה, אמרתי רק "אהה..." "את כועסת שלא סיפרתי לך?" שאלה שיר. שתקתי. "אדבר איתך יותר מאוחר" אמרתי חלושות וניתקתי. הרגשתי בילבול. וכאבי הבטן שהופיעו לי לאחרונה חזרו. "אני הולכת להתקלח" אמרתי לאמא. אמא הינהנה ושבה ולשוחח בטלפון. המשך... | |
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
|
